15.5.17

אז ככה,
זו הפעם הראשונה שאני כותבת עבור AMRIA
ואני מניחה שאלמלא אשת הפייסבוק שלי קרוב לוודאי שזה לא היה קורה...
דווקא אני שכתיבה ומילים היו לחם חוקי משך שנים ארוכות נאלמת דום כשאני נדרשת לכתוב על AMRIA
מי יודע אולי בעתיד יהיה קל יותר
 
image alt

22.5.17

למי שתהה ושאל, וגם למי שלא😍, משמעות השם AMRIA- עמית, אריאל, אביה - בנותיי האהובות.
עבורי, כשאני מתבקשת לכתוב על AMRIA, זה קצת כמו להתפאר בבנותיי. ואין שום קשר לעובדה שאני חושבת שבנותיי הן הכי חכמות, שנונות יפות והכי הכי שיש בכל העולם. אני רק מבקשת לשמור אותן לעצמי (ולאביהן המופלא), לא חולקת.
כך גם עם הסנדלים שיצרתי.
image alt

8.7.17

השבוע התראיינתי בטלוויזיה. אחרי שנים של הופעות וטיעונים בבתי המשפט מצאתי את עצמי מתרגשת. מאוד. עדיין, באולם, מרגישה יותר בבית.
באופן אישי, מעדיפה שייצירותיי ידברו בעד עצמן. אבל, כמו שכבר כתבתי, היועצים, אוי היועצים...
התארחתי אצל סנדרה ריגלר במילון היופי. חייבת לומר כי בזכותה הרגשתי נינוחה והראיון עבר בשלום, לפחות מבחינתי (לדעתי סנדרה עדיין מתאוששת מההתרגשות שלי).
סנדרה תודה לך, ולכולכן שממשיכות ללוות אותי
 
image alt

19.7.17

מהיום
נסעתי לתל אביב לפגישה במפעל. יחד איתי אישי האהוב וחברתי הטובה. שניהם חנוטים בבגדי עורכי הדין, בדרכם לעוד יום ארוך במשרד ובבתי המשפט. ואני במכנס קצר וגופיה. נפרדים. חצי שעה לאחר מכן יושבת ורושמת נעליים. ברגע אחד, נוכחת, כמה ברת מזל אני. לפני זמן קצר גם אני עליתי מידי בוקר על מדי א׳ ( ככה נהגתי לקרוא להם) וניהלתי מלחמות של אחרים. תודה לך אישי האהוב, על התמיכה והפרגון ככה פתאום באמצע החיים, לעשות שינוי.
 
image alt

23.7.17

אביה: ״אמא גם אני רוצה את הסנדלים שלך״
אמא: ״אביה הם יהיו גדולים עליך״
אביה: ״אמא אז מה״
וזה מה שיצא...
אוהבת אותך ילדה שלי הכי בעולם💋
image alt

26.7.17

ארבע פעמים בשבוע אני מתחילה את היום בריצה. מתעוררת בחמש וחצי ויוצאת לרוץ. ככה כבר כמה שנים. שונאת את זה. אבל אין ברירה (את העניין הזה נדסקס בפעם אחרת). אחרי שמתחילה נהייה סביל. לא נהנית-לא לטעות.
ובכל זאת, זה הזמן שבו אני מסדרת את כל הקוביות בראש. הרבה נעליים עוברות שם וגם ילדים, בית, קניות כביסות וכל מה שאמא לשלוש בנות שגם מנסה לעבוד בין לבין, עוברת ביום.
אז לכל האמהות האלו, שמג׳נגלות במשימה הבלתי האפשרית הזו בין הבית הילדים הקריירה והבעל, וגם מנסות, ולפעמים מצליחות לעשות קצת ספורט, כל הכבוד לכן!
 
image alt

13.8.17

לונדון
 22 שנים מאז עזבתי את לונדון, מי שהיתה ביתי במשך 3 שנים. ילדה בת 20. חזרתי עם תואר ראשון ועם מי שלימים הפך בן זוג החוקי.
חזרנו. יחד עם הבנות. בלי עבר אין עתיד.
נקודות ציון, בית, אוניברסיטה, מסעדה אהובה ואפילו מכבסה.
כאן הכל התחיל.
image alt

13.9.17 

הגיגים על החיים 
נכתב בשעות שאנשים מן השורה ישנים. חוץ ממני כנראה
את דלית לביא הכרתי כשבנותינו נפגשו בגן, בנות שלוש. מאז עברו המון שנים, התינוקות הפכו מתבגרות (אנחנו נותרנו באותו גיל~טוב לא ממש אותו גיל אבל באמת שלא השתננו, לא הרבה לפחות), החלפנו קריירות, חלקנו שמחה, עצב ועוד כאלה של החיים.
עכשיו נפגשות שוב.
דלית הקימה קונספט ייחודי - את מועדון החברות של דלית in/between, בגדים תכשיטים, נשים ומה שביניהם
אני הקמתי את AMRIA. ביחד משיקות קולקציות וסיפורים
image alt

18.9.17

אני מעצבת נעליים לנשים. כששואלים אותי מה עם גברים, אין לי כל כך מה לענות. מה אני אומר, שזה לא מדבר אלי
בצבא הייתי מדריכת חי״ר. מוקפת בנים.
לאחר מכן בלימודי התואר הראשון, התגוררתי, משך שלוש שנים, עם ארבעה בנים חמודים בבית (אחד מהם אגב, תקוע איתי באותו בית עד היום😊). 
השנים הללו לימדו אותי כי נשים זה עצמה, כוח, יופי ועוד הרבה דברים מדהימים אחרים.
לכל החברות המדהימות שלי ושלכן, שמלוות אותנו בכל הרגעים האלה בחיים, שאלמלא הן היו הרבה יותר קשים, עליכן אני חושבת כשאני מעצבת
image alt

20.9.17

ערב אחד לפני ערב ראש השנה. אמצע הלילה ואני לבד במטבח. והמטבח בכאוס. בין הגפילטע פיש והחריימה, בין הכבד קצוץ למטבוחה, בלי לתכנן סופרת לאחור.
וחושבת.
את amria הקמתי לבדי. מאפס. בגיל 45, גיל שבו יש כאלה שכבר רואים את הפנסיה.
מרגיש קצת כמו ללדת עוד ילד, כשמסביבך לכולן כבר ילדים גדולים
כל התהליך מלווה בהתרגשות, חששות, התלבטויות. וכל זה בגיל שבו חברותייך (וגם את פעם) כבר מבוססות מעמד במקום העבודה.
ועדיין, לא הייתי עושה אחרת
אומרים שראש השנה זה זמן טוב לחשבון נפש... 
לכל המתחבטות והמתלבטות, תעזו ותנסו. תרגישו שוב 
צעירות מלאות אנרגיה רק בלי ילדים קטנים.
שנה טובה
image alt

26.9.17 

כשהייתי ילדה השתתפתי בחוגי ספורט שונים, התעמלות קרקע, וגלגיליות (זוכרים שהיה דבר כזה...). בלט מעולם לא היה כוס התה שלי. לא הייתי מהבנות הקטנות שהולבשו בבגד גוף ורוד, גרבונים ושערם אסוף לפקעת.
בניגוד אלי, בתי האמצעית, אוהבת לרקוד. עבודה ודרכה הכרתי את עולם הבלט, התוודעתי למונחים, מנחים, תנועות, רקדנים. למדתי להעריך את העבודה הקשה המושקעת בכל תנועה וחזרה אינסופית וסיזיפית עד לשלמות הנדרשת.
אני אוהבת את השילוב בין רכות התנועה של בגדי הגוף, החצאיות, נעלי הפוינט וסרטי הסטן החובקים גוף חזק זקוף ויציב של רקדנית.🌷.
 
image alt

 1.10.17

אני מעצבת נעליים לנשים. כאלה שיוצאות בבוקר ליום ארוך ומלהטטות בין עבודה, בית, ילדים, בעל, חברות ואפילו קצת ספורט
לכן שתוכננו צילומי הקולקציה החדשה חשבנו שיהיה נכון לצלם את אותן נשים.
הרגליים המהממות שבתמונה (בורדו) הן של חברתי הטובה.
את לירון, הכרתי לפני 20 שנים. עוד טרום הילדים. עברנו יחד הריונות (היא הכריחה אותי לעשות בדיקת הריון אחרי התקפת נקניק סרוולט) לידות (אחת כמעט חופפת), ימהולדת, חגים, חו״לים וגם מחלה אחת
למה לירון? כי חוץ מרגליה המשגעות היא ממלאת תפקיד חשוב מאוד מזה למעלה מעשרים שנים, אמא לשני ילדים מקסימים, נשואה, בשלנית מעולה, וחברה טובה.
לירון, כמו שרק היא יודעת ומסוגלת בין מיליון הדברים שהיא נוגעת בהם במשך היום, כשנקראה לדגל הדוגמנות התייצבה ומיד. תרמה את רגליה המשגעות לטובת האומה כולה.
תודה ענקית לך דוגמנית שלי (מבטיחה בפעם הבאה 
עיסוי).
ורק שתדעו שהיא ממש נהנתה בסוף ואפילו שוקלת החלפת קריירה
image alt

18.10.17

ביום הולדתי העשרים נסעתי לאנגליה. וזו לי הפעם הראשונה שטסתי לבד, ללא ההורים. נסעתי ללמוד משפטים
ילדה קטנה, קצת אבודה, הרבה מפונקת.
ילדה שמעולם לא הכינה חביתה, ולא ידעה אפילו איך הפסטה מתרככת.
אני נחתתי באנגליה והמזוודות בפריז.
שלוש שנים של בכי וגעגועים. שלוש שנים בלי טלפון נייד, רק טלפון ציבורי שהולכים אליו בגשם
ובכל זאת, יותר מהגעגועים לבית ולמשפחה אני זוכרת את המחסור בחברות. השיחות, הקניות, השיתוף, הדאגה, כל מה שהיה זמין לי בחיים, פתאום, נעלם.
דואר אנגליה לדעתי, פתח עוד כמה סניפים בזכות כמות המכתבים האדירה ששלחתי (עדיין לא היו מיילים, כן ככה זקנה אני).
אגב, בסוף מאנגליה יצא תואר ראשון, אהבה גדולה למטבח 
ובן זוג אחד נהדר שנשאר עד היום
image alt

2.11.17
 
את merav Rapoport המעצבת הכה מוכשרת, שעיצבה את הדוכן של amria  בשופוני, הכרתי לפני יותר מעשרים שנים. בסיבוב הראשון נפגשנו בקורס מדריכות חי״ר. כבר אז זיהיתי שמדובר בבחורה מזן אחר, כאלה שלא פוגשים כל יום. בסיום הקורס התפצלנו, מירב עברה למנוס כמדריכת עורב ואני נשארתי בבה״ד 3 כמדריכת נגמשים.
החיים, כמו שרק הם יודעים לקחו כל אחת מאיתנו למקום אחר
כעבור עשור בדיוק נפגשנו שוב. יום הורים בגן מישמיש בכפר ויתקין
מאז דרכנו לא נפרדו (טוחנות בשכל אחת לשנייה על בסיס יומי). מירב היא בדיוק אותם ״אנשים טובים באמצע הדרך״ של נעמי שמר.
אני בטוחה שמי ממכריה שיקרא את הפוסט יהנהן וייחייך. תמיד עוזרת, מתנדבת סדרתית. והכל בקלות ״בקטנה״ כמו שהיא מכנה, עם המון אהבה וטונות של כשרון וסטייל.
והיום היא פה איתי.
מחכות לכן, לכל אותן בנות וחברות שבחכמה רבה החליטו לפנק עצמן בחופש קצר לכמה שעות לבילוי משותף ונעליים.
 
image alt

11.12.17


את הפוסט הזה רציתי להעלות אתמול. ביום ראשון. שבוע חדש התחלה חדשה. יום ראשון תמיד נראה לי זמן טוב להתחיל דברים חדשים. המון החלטות אני מחליטה בשבת ואת כולן אני רוצה ליישם ביום ראשון. היום בגילי המתקדם כבר ברור לי שאם אצליח ליישם רבע ממה שאני מחליטה, אשרי. זה בדרך כלל לא קורה. תמיד מתרחש איזה ארוע שמפריע. נניח אם החלטתי שביום ראשון אני קמה בחמש ורצה 10 קמ, אני באמת אקום בחמש, אבל עם כאב גב.
לפעמים אני מחליטה שאני אקום ממש מוקדם, אכין לכולם כריכים אשלח למסגרות ואשב לעבוד. או, דווקא אז הצד השני מבקש ״את יכולה להאכיל היום? לא קמתי בזמן״ (את הסוסים שלו, לא שלי).
אז כמו שכבר כתבתי את הפוסט הזה רציתי להעלות אתמול וכמובן שלא הספקתי.
לכן קודם כל אני אודה לדלית לביא שארחה אותי ואתכן ביום שישי. היה כיף, ומהנה לפגוש את כולכן.
 
image alt

3.6.18

לפעמים יש לי תקופות כאלה בחיים שאני נראית נורא. ממש נורא. נורא ואיום. קמה בבוקר מסתכלת במראה ולא מזהה מי מביט בי מהצד השני. לפעמים אני בטוחה שזו אמא שלי (סורי אמוש). מודדת חצי ארון והכל נראה זוועה. אחרי שנים של עוגמת נפש מצאתי פתרון. מטה את המראה כלפי הרצפה, ככה שרואים רק את השליש התחתון של הרגליים והנעליים. לובשת מכנסיים שחורים וכל נעל מתאימה. עקבים הכי מתאימים (בדרך כלל גם עוזרים לי להרגיש רזה). 
אז מה נעלי העקב שלך
 
image alt

11.6.18

לו הייתי יודעת ש"העבודה" החדשה שלי תהא כרוכה בנסיעות לאיטליה, סביר להניח שהייתי מתחילה כמה שנים קודם לכן
חמישה ימים בלי מטבח, כביסות, הסעות, מבחנים (שלהם ואני לומדת), הכנת כריכים מוקדם בבוקר, ותאום לוגיסטי של מופעי סוף שנה (בנסיעה האחרונה). 
במקום, נושמת עיצוב ונעליים, נפגשת עם "אנשי הנעליים", יצרני עקבים, עורות, אביזרים ואימומים
סנדלי melody מורכבות מעור תכלת, שהבאתי עמי ממילאנו בחורף האחרון, ואזל.
לכבודן של מעט הזוגות שנותרו, 20% הנחה 
מוזמנות להצביע ברגליים
 
image alt
13.6.18

כשעובדים מול העולם צריך לעשות התאמות התנהגותיות. לכל עם אדפטציה משלו.
באיטליה משמעות האדפטציה, לפחות עבורי, היא האטת הקצב. 
לקחת אויר, הרבה אויר ולנוח.
לנוח בין 12:00-14:00. לנוח שוב אחה”צ כשמסיימים לעבוד ב18:00. 
לשחרר כשהם מחפשים עור/אבזם/סוליה או אימום.
לומדת..


 
image alt

18.6.18


מי שקורא את הפוסטים שלי יודע שיש לי בבית מיני גן חיות, שהוקם על ידי בן זוג חובב החיות. חובב חיות אמיתי. הבעיה היחידה עם גן החיות, שהמייסד, חובב החיות, בכלל עורך דין במקצועו ומתוקף מקצועו שוהה במשרד ולא בגן. כך, שם עצמו חובב החיות למנכ״ל, מנהל התפעול והאחראי על הרכש. התפקיד האחרון אהוב עליו במיוחד. מעת לעת מחליט חובב החיות להרחיב את אוכלוסיית הגן. לאחרונה החלטתי להטיל וטו על הרכש. כפועלת הניקיון הראשית והמשנית, אחראית ומבצעת בפועל חלוקת מזון ווטרינריה, מצאתי לנכון לומר את דברי. וכן בשנים האחרונות מדד אוכלוסיית גן החיות לא עלה (למעט ריבוי אוכלוסיית הסוסות-עד שם קבע החובב).
לפני מספר חודשים, ברגע של חולשה הסכמתי להרחבת הגן בדמות כלב חדש. לא עמדתי במכבש הלחצים הרגשי שהופעל על ידי בני הבית, שגויסו למשימה על ידי החובב. נשק יום הדין-יום ההולדת של צעירת הבנות. כבודי הנרמס נשמר בזכות תנאי אחד, כלב קטן שמשקלו לא יעלה על 10 קילוגרם. בימים הקרובים יגיע נבחר. גור קטן.
ואיך כל זה קשור לAMRIA? כל מי שגידל גור בביתו יודע עד כמה אלו חובבי נעליים.
אז לפני בוא הטרוריסט, מוזמנות. ממש מוזמנות.
image alt
15.8.8

בקיץ אני נראית הכי נורא. ואני דווקא מכריזה על עצמי כאוהבת קיץ, מאוד, בעיקר אם זה באי טרופי, עם קוקטייל קריר, בבגד ים, משקפי שמש וכובע קש ענק, סטייל ג׳קי קנדי. הרבה פחות אוהבת קיץ ביומיום. הלחות מאבדת אותי לדעת, השיער שלי נראה רע, רע? גרוע! חם לי ולרוב אין לי סבלנות לכלום, אפילו לא להתלבש יפה. אני לא שזופה מספיק, השער מתקרזל, איפור נוזל, בקיצור לא במיטבי. 
דבר אחד מנחם, סנדלים. ולא כפכפי הוויאנס, אלו לא סנדלים (ועל כך פוסט נפרד בהמשך), פדיקור זריז (אפילו עצמוני- כמו שכותבים לנו אחרי לידה, כאילו לא לחצו, מעכו וזרזו אותנו), ויוצאת לעוד קרב.
ובתמונה, הרגליים המהממות של זוהר, רגע לפני תחילתו של יום עבודתה(ששלחה כשהיינו בחופשה קצרה, כזו מתחת לעץ קוקוס, וגם שם אגב היה לי חם והשיער נראה זוועה🤪), וכתבה: ״מושלם, בוקר טוב ואני מקווה שאתם נהנים״.
מוזמנות להתנחם איתנו, בסנדלים, ועכשיו במחירים שווים. 
image alt
9.9.18
 

ערב ראש השנה תשע״ט
הבטחות (ותקוות) לשנה החדשה

סבלנית (גם אם סובלת), רגועה, לא צועקת, אף פעם, מתחשבת. 
ספורט. ארוץ, 3 פעמים בשבוע, 8 קמ כל פעם.
לא אפסיד יוגה (בעיקר לא לטובת קפה עם חברות)
אעשה דיאטה.
תמיד אצא מהבית עם בקבוק מים.
אסיים את הספר האחרון של אלנה פרנטה.
אראה את הסרט ההוא בערוץ שמונה שכולם מדברים עליו.
אקרא את המוסף של הארץ, כולו.
אין יותר ערמות כביסה.
לא אכעס על הבלאגן.
לא אסכים יותר לשום בעל חיים חדש (לדעתי אני היחידה שמבטיחה הבטחה מעין זו).
כל שנה (כמעט) אותן הבטחות, לא בהכרח באותו סדר, לעצמי בלבד בלב (שהרי אם אגיד אותן בקול רם אאלץ באמת לעמוד בהן🤦🏼‍♀️).
השנה מבטיחה (בעיקר לעצמי) שוב לנסות, מקסימום נבטיח שוב בשנה הבאה.

image alt
4.10.18

השבוע לווינו משבר של בנות העשרה ש”מתארחות״ אצלנו בבית (ככה לפחות זה אצלנו).
הארוע כולו לווה בדרמה, כזו שרק בנות עשרה יודעות לעשות, בהגזמה משהו.
בכל מקרה, חשבנו, מה עושים כדי לעודד? הרי ברור שמחר לא יהיה זכר, אבל עכשיו זה נראה כאילו פוטין וטראמפ עומדים שניהם ללחוץ על הכפתור האדום במזוודה (ולא בזו של לואי...)
הגבר שבבית לא כל-כך הבין על מה המהומה.
אני מצידי הצעתי נחמה בנעליים. אולי לא הכי חינוכי, אבל תודו, זה תמיד עובד.
ברוח זו, לכל מי שחייה בדרמה, וגם לאלו שלא, קולקציית הסתיו והחורף שלנו מגיעה בימים אלו ממש לאתר. 
image alt
4.11.18

לסוסות שאוכלות סלט פירות בבוקר, קולקציית קיץ 19 (ומתי ייגמר ההרפס)

השבוע באחד הבקרים מנהל גם החיות יצא לעבודה מוקדם לטובת דיון בבית המשפט העליון (בעבודה האמיתית שלו). התנדבתי להאכיל. שפכתי תערובת, העמסתי חציר, דאגתי למלא מים וחזרתי הביתה. 
רעשי רקע: בימים אלו מסיימת לעצב את קולקציית קיץ 2019. הראש לא תמיד מחובר למציאות. לפעמים עובדת על אוטומט.
חוזרת לסוסות. לא עוברות 5 דקות מסובבת את הראש, במקרה, ורואה את הבנות (שלו), שתיים מהן, מטיילות בחצר ומלכחות דשא להנאתן כי רבה. בבדיקה מהירה התברר ששכחתי לסגור את השער של האורווה (הראש שלי בכלל היה בקיץ 19).
תגובה ראשונית פאניקה, הכי חשוב שלא יברחו לכביש. מעירה בשאגות את הבנות, האמיתיות, המשותפות. נוהל חסימה (מתקני הכביסה מוזזים במהירות לצידי הבית- כאילו שזה באמת ימנע מהן לברוח לכביש).
מה עכשיו? מתחילים בתפוחים (כל אחת אכלה לדעתי שניים) לא עוזר. מסרבות בתוקף לעזוב את הדשא. עוברים לגזרים ( לדעתי שקית) גם לא עוזר. סלט פרות שלם הן אכלו בבוקר. בסוף השתכנעו. אחרי הסלט. שב הסדר. חוזרת למטבח ומגלה שהקטנה קמה עם התקף הרפס מטורף שכמובן עד אותו רגע לא הבחנתי בו בכלל. 
ואני, בכלל כבר בקיץ צועדת בים עם הסנדלים החדשים שלי.
עד אז עוד קצת מקולקציית החורף, שעדיין לא הגיע (לא הספקתי לצלם את הסוסות 🤦🏼‍♀️)

image alt

 
x

#{title}

#{text}

#{price}